התחנה המרכזית של קאלי

הוא התחיל לכתוב את שמי על גבי פיסת נייר משומשת שאמורה להיות כרטיס הנסיעה שלי למקום הולדתו של פבלו אסקובר ותלש אותה. הסתכלתי על מה שהוא רשם וראיתי את המספר 60. "מה 60 אלף? הבחורה למטה אמרה שזה עולה 50 אלף!" כעסתי. "המחיר עלה, אנחנו מחליפים את האוטובוס למיניבוס פרטי", הוא השיב בהתחכמות שהזכירה לי את ימיי העליזים בבוליביה, בהם נאלצתי להתמודד עם טמטום אנושי לא מעט פעמים.

"אין לך ברירה, האוטובוס הבא יוצא ב-5 בבוקר. את רוצה, לכי תבדקי. את יכולה לחכות לו עוד 4 שעות" הוא הגיב בביטחון. לא היה נראה שאכפת לו יותר מדי והאמת שהוא היה בעמדת מיקוח טובה למדיי. לרוב אני מהמתמקחים, גם אם זה רק לכיף, אבל הפעם ויתרתי. 

"יאללה" השבתי בעברית והעברתי לו את הכסף. אני שונאת להרגיש תיירת תמימה ומרומה.

הפלא ופלא - גם זמן ההמתנה לאוטובוס, אה סליחה "המיניבוס הפרטי", השתבש וארך הרבה יותר ממה שאותו שמן מחויט הבטיח לי. תפסתי את עצמי יושבת בתחנה המרכזית על ספסל צדדי, מלאה ברחמים עצמיים, מסתכלת על השעון בתקווה שמחוגיו ינצחו את מחזוריות הזמן.

בתור גרינגו ממוצעת שנראית כמו עוף מוזר בנוף התחנה המרכזית של קאלי בשעה 01:30 בלילה, התבוננתי בעוברי האורח השונים בניסיון לתפוס במבטי את הטיפוס הבא שיצטרף אליי לייאוש מהתחב'צ הקולומביאני.

מדהים כמה אנשים תקועים כאן בדיוק כמוני: נהגים קולומביאנים שבוודאי כבר שעות על הרגליים ורק מחכים לסגור את הנסיעה האחרונה שלהם להיום, עובדי ניקיון שמטשטשים את ראיות היום שעבר מתחת לדוכני האמפנדס הניצבים בתחנה ועוד עשרות נוסעים אבודים שגוררים את עצמם לרציף הנכון.

 צילום: פז בראונשטיין

פתאום מגיחות לשדה הראייה שלי שתי צלליות לא ברורות. הן מתקרבות לכיווני ואני מתארת לעצמי שמדובר באמא ובן. בסטוקריות מוחלטת, אני מנסה להתרכז במהות השניים הללו וכך יוצא שאפילו מרחוק, אני מבינה שמדובר בגרינגוס כמוני. האם מחזיקה את ידו של הילד, מריצה את שניהם מפקיד קולומביאני אחד לאחר, כנראה בניסיון להבין איזה אוטובוס יוציא אותם לעזאזל מהמרכזית הזאת.

האמא מטופחת במראה חייזרי של שנות ה-80, אודם אדום מרוח על שפתיה וניכר כי היא מדברת ספרדית מושלמת עם מבטא זר כבד. הילד הנסחב מאחוריה, יצורון גם הוא, ניחן בתסרוקת קסדה על גבול האפרו ובמשקפי צילינדר בולטים. אני רואה במבטה חוסר אונים קל ובתור אחת הנמצאת באותו מצב נפשי, החלטתי לגשת אליה ולנסות לעזור. "סליחה, גברתי?" אני שואלת בספרדית, "את צריכה עזרה?"; "כן סניורה, את יודעת מהיכן יוצא האוטובוס למדיג'ין?" היא משיבה באותה ספרדית שתפסה את אוזני מקודם. מיד הפנתי אותה לנהג ה"אהוב" עליי ואמרתי לה שבטח נתראה על האוטובוס כי גם אני מחכה לנס שיביא אותי לעיר הארורה הזאת, בערב כזה (ערב לפני ערב ליל הסדר).

הילד נעץ בי את מבטו ומלמל לעצמו דבר מה. לא עברה דקה והאם השאירה בידיי את חיי הילד, בזמן שהיא הולכת לדבר עם הנהג השמן ולהשיג כרטיסים לה ולבנה.  "אני כבר חוזרת" היא הדגישה בפני הילד, אם כי נדמה היה שאני צריכה את ההבטחה הזאת יותר ממנו. הסתכלתי עליו והחלטתי לפתוח בשיחת חולין בשביל להפיג קצת את המתח שנוצר ביני לבין העופיון המוזר שעומד מולי. "אז איך קוראים לך?" שאלתי באנגלית, בתקווה שהילד לא ייאלץ אותי לאמץ את גלגלי המחשבה שלי ולתרגם הכל לספרדית. "אסיל" הוא אמר לי, בעודו מחפש דבר אחר לאחוז בו את מבטו. "וואו, מה זה אומר? איזה שם מיוחד" אני מנסה להזרים את השיחה, והוא מצידו מסביר לי שבמרוקו כך אומרים "צבעי הזריחה".

 צילום: פז בראונשטיין

אסיל הסתכל הצידה ופתאום החל לרוץ לעבר אחד מרציפי האוטובוסים בצד השני של התחנה. בהבזק חד של אדרנלין, עזבתי את המוצ'ילה הגדולה מאחוריי והתחלתי לרדוף אחריו - "רגע אסיל! חכה!" צעקתי לעברו, מנסה להדביק את הפער ולהשיב אותו לאמו בשלום. לפתע הוא נעצר מול אחד האוטובוסים הריקים והצמיד את פניו לשמשה.

הוא הוקסם מריקנותו של האוטובוס ואף סיפר לי שהוא מתרגש מנסיעת הלילה הראשונה שלו. התקרבתי אליו באיטיות, ליטפתי את ראשו קלות ותמכתי בו. "זה מקסים אסיל, אבל אמא שלך מחכה בצד השני של התחנה. בוא נחזור אליה כדי שהיא לא תדאג...תספר לי בדרך עוד קצת על השם שלך". אסיל נאנח והביט הישר לתוך עיניי, במבט שחדר אף יותר בזכות משקפי הצילינדר שיש לו. יחד עשינו אחורה-פנה וחזרנו לרציף הקודם. אסיל סיפר לי שאמו היגרה ממרוקו לפני כמה שנים וילדה אותו בלונדון בשנת 2009, ושכעת הם מטיילים יחד בקולומביה בשביל לפגוש שוב את הורי אביו שגרים כאן, במדיג'ין. הפעם האחרונה שהוא ראה אותם הייתה לפני שנתיים, בלוויה של אביו באנגליה. רציתי לשאול מה בדיוק קרה לאביו אבל בטיימינג מושלם ומסתורי, האמא חזרה אלינו ושאלה לשלומנו, כאילו חיכינו לה כאן מלכתחילה. אסיל התקרב אליה ואחז בידה. הוא המשיך להסתכל עליי ושאל אותי מהיכן אני. הסתכלתי על אמו וניכר היה שגם היא חשבה על השאלה הזאת באותו הרגע.

"אני אתן לך רמז, אבל תצטרך לעלות על זה לבד. אני מיבשת אחרת. אני מאסיה"; "אה אז את ממונגוליה?!" אסיל החמוד השיב בהתרגשות. הסתכלתי על אמו והתחלנו לצחוק. "אני באמת נראית לך משם?" השבתי בהומור.

"נסה שוב, הפעם תחשוב על מדינה שמדברים בה עברית" אתגרתי אותו שוב, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שילד בן 8 לא באמת צריך לדעת את מפת העולם. "את יהודיה!" הוא צעק פתאום; "נכון, אבל זה עדיין לא מסגיר את המדינה שלי" המשכתי. "יש לי חברים יהודים" הוא הדגיש בגאון. "באמת? ומאיפה הם?"; "אני לא יודע" הוא ענה במהירות וגלגל את אישוניו במבוכה. לא אשקר שעברה במוחי המחשבה שמדובר בחבריו הדמיונים ולכן ייתכן והם גרים במדינה לא קיימת. "טוב אז פשוט אגיד לך את התשובה - אני מישראל!" התוודאתי. "וואו! באמת!? אני לא מאמין!" אסיל התלהב בתמימות גמורה, משולבת במבטא בריטי כבד.

הוא השוויץ בפני אמו שכעת הרוויח חברה חדשה מיבשת אחרת והבטיח לה שיספר על כך לחבריו כשיחזרו.

האם הודתה לי ולקחה את אסיל הצידה, לכיוון מזוודותיהם. נופפתי להם לשלום וצפיתי בדמותם מתרחקת לעבר אחד מספסלי התחנה הקרים. כמה דקות לאחר מכן, ללא שום התראה מוקדמת, אסיל התיישר במקומו ובהה באוויר. אמו, שאת שמה אני לא יודעת, הביטה בו ובתוך שנייה הבינה במה מדובר. היא שלפה במהירות שקית פלסטיק שהייתה בתיק היד שלה, והושיטה אותה לעברו. אסיל הקדים אותה והקיא את נשמתו על הרצפה ואילו אמו, אחזה בשיערו והחלה לנקות את בגדיו שהתמלאו בקיא. הנוסעים שהתעפצו עד לא מזמן בקרבתם, התעוררו מהריח ונבהלו. אסיל הנבוך קם ממקומו ורץ לשירותים.

שוב השארתי את המוצ'ילה הגדולה שלי מאחור ורצתי אחריו, כמעין בייביסיטר שמחוייבת למקום עבודתה. מצאתי אותו בכניסה לשירותים, קפוא במקומו. פקידת השירותים לא נתנה לו להיכנס מבלי לשלם 500 פסו.

אסיל שהבין קצת ספרדית, החל לפשפש בכיסיו מטבעות אך לשווא. "היי אסיל, אל תדאג - אני אשלם עלייך" אמרתי לו, וכך עשיתי. אסיל עבר במהרה את מחסום השירותים, ומבחוץ שמעתי את ברז המים שפתח.

"תשטוף גם קצת את הפנים" צעקתי לו בתקווה שאוכל בכל זאת לעזור. "זה מה שאני עושה! תודה!" הוא השיב בחביבות שהזכירה לי שבאופן אירוני מדובר בילד בריטי בן 8.

אסיל נרגע ויצא מבית השימוש, אסיר תודה שגם הפעם עזרתי לו. נשמתי יחד איתו לרווחה ויחד שבנו למקומו. ואמו הודתה לי בשנית והסבירה לי שהכל כתוצאה מהתרגשות ועייפות מצטברת.

חייכתי אליה וניחמתי אותה שאומנם הקולומביאנים לא עומדים בזמנים של עצמם, אבל בסופו של דבר הנסיעה תצא לדרך וכולנו נגיע למדיג'ין הבנויה. אסיל חייך אליי וממש באותה שנייה, כמעין קסם, שמענו את נהג האוטובוס קורא לכל הנוסעים לעלות.  

האם חיבקה את אסיל המתרגש והרגיעה אותו לקראת נסיעת הלילה הראשונה בחייו. היא לקחה את חפציהם שנשארו מאחור ויחד כולנו עלינו לאוטובוס.

בתור אחת שלא נרדמת בנסיעות לילה, לא יכולתי שלא לנדוד במחשבותיי על סיפורם של שני אלה שפגשתי. איך ברגע אחד, בו הרגשתי שאני האדם הכי מסכן וזר בעולם, זכיתי להכיר שני יצורים מוזרים אף יותר. ועוד כאלה עם חתיכת סיפור, שבטח נחשפתי רק לחלקיק קטן ממנו.

השעה הייתה כבר 02:45 ובשעה טובה, "המיניבוס הפרטי" שלנו החל לנוע לכיוון מדיג'ין. הסתכלתי על אסיל ואמו שישבו כמה מושבים מאחוריי, מותשים אך מרוצים.

אסיל הצמיד את ראשו לחלון, מוקסם מהאורות המרצדים ברחובות קאלי. אמו ליטפה את קסדת האפרו המעטרת את ראשו ונאנחה.  נדמה היה לי שגם היא הייתה מוזרה בילדותה ושכנראה התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

אבל איכשהו בזכות זה, אני בטוחה שאסיל יגדל להיות ילד מיוחד ונאהב. ילד שיחונך לראות את החיים קצת אחרת, אולי אפילו קצת יותר טוב מכולנו. שידע לשמוח בחלקו ולהתלהב גם מהדברים הקטנים בחיים.

ומי יודע, אולי גם אסיל ביום מן הימים יהיה מוצ'ילר בעולם, יחזור לסבב שני בקולומביה בערב חג ראשון, ויזכה לעזור לעוף מוזר אחר - אולי אפילו יותר מוזר ממנו.