החוויה שלי מ- Rio de Janeiro

"תדאגי להוריד את כל התכשיטים, בין אם הם אמיתיים או לקישוט. רובם חיים שם בעוני ואני לא רוצה שתקחי שום סיכון מיותר. ריו מסוכנת, כל מי שביקר או גר שם יודע את זה. אז בבקשה, פעם אחת תקשיבי לאמא שלך" אלו היו המילים שליוו אותי רגע לפני שטסתי לדרום אמריקה.

ביליתי את החודש האחרון באיסטנבול, משם הספקתי עוד לעבור נסיעה מלימה לסנטיאגו מה שנקרא- So far so good. כולם אבל הכינו אותי לקראת ריו- אין שם מוניות מוסדרות, תשימי עין על החפצים שלך ומה שבטוח אל תעצרי לעשות תמונות באמצע Copacabana.

"מוניות, מוניות" צעק בחור אחד בשדה התעופה לי ולחברה, הוא כיוון אותנו לתור של המוניות המורשות. כמובן, שאני אוחזת בתיק יד תוך כדי שאני בודקת ששני הדרכונים ושלושת כרטיסי האשראי עדיין שם.

וזהו, אז נכנסנו למונית ויכולנו לנשום לרווחה, לא נפלנו למונית שמוגדרת כלא חוקית.

שנייה אחרי זה, הקול של נעילת הדלתות גרם לי לפקפק שאולי שמחתי מוקדם מדי. מצד שני, השעה הייתה כבר קרוב לחצות, הגיוני שזה מה שהנהג עשה.

המונית לקחה אותנו בדרכים העקלקלות של ברזיל, שנראו בלתי נגמרות בעוד בחושך כנראה קשה יותר ליהנות מהנוף, האורות של ריו עדיין נצנצו מכל עבר.

ואז בלי הכנה מוקדמת, ראיתי את הפסל הענק של ישו שמביט מלמעלה על העיר. כבר ראיתי פסלים רבים בדרך, אבל נראה שכאן הוא תפס עמדה אסטרטגית כדי לא לפספס את כל מה שקורה.

ריו הייתה שונה, בעוד המונית נוסעת למעלה, למטה, ימינה ושמאלה אני פשוט התרגשתי מזה שהגעתי, מה שמנע ממני לשים לב לעובדה שהנהג עבר הרגע את כל הרמזורים באדום.

החלום שלי התגשם, הגעתי לאן שרציתי. והאמת? היא בדיוק כמו  שתיארתי לעצמי עם תוספת של 35 מעלות באמצע החורף.

אין צורך לתאר ביותר מדי מילים את ריו, הבירה לשעבר של ברזיל, היא מציגה לך את הכל מהכל, עיוור יכול לראות זאת. מהפאבלות הצבעוניות והסמטאות קשה להתעלם ועוד לא התחלתי לדבר על החופים המדהימים.

רק לנסות ולדמיין מה קורה פה בחודשי הקרנבל מדהים בעיניי, כי כבר עכשיו בשגרה ריו פשוט כובשת.

בכל הנוגע לחיי הלילה כאן, האזהרות מיהרו להגיע עוד לפני שאני הגעתי. לא משנה באיזה אזור של העיר אתה נמצא, אף אחד לא נשאר ברחובות אחרי השעה 6 או 7 בערב. לא נוסעים פה במטרו אחרי שמונה בערב, כשהחנויות נסגרות הרחובות מתרוקנים, בעוד המחשבות מתמלאות בזה שהזהירו אותך שבכל רגע עלולים לכייס אותך.

אבל למען האמת, האוכלוסייה פה פשוט עוברת משכונה אחת לאחרת. בערבי שישי, כולם מתרכזים בעיקר ב- Lapa. לא תיארתי לעצמי שאוכל לצפות באנשים רוקדים ברחובות, אבל בריו הכל אפשרי. מדובר באזור במרכז העיר, הוא מזוהה בעיקר עם מבנה ה- Arcos de Lapa, קשתות שנבנו במאה ה- 18 על ידי הקולוניאליים. כיום מדובר בסמל של ריו העתיקה, ובנקודה בה מתחיל הרכבל לטפס מעלה עד האזור הבוהמי- Santa Teresa.

זו הייתה חוויה מפתיעה, טיילתי בין הסמטאות והמדרגות כשלפתע לצד המבנה נראו מעגלי ריקודים שמשכו המון תיירים, ומוזיקת סמבה שנשמעת מכל עבר.

נראה כי ריקוד זו חוויה משחררת של הגוף, בעוד בתרבות המערבית התפיסה של מבנה הגוף עושה כותרות כאן יש מקום לכולם. גם בחופים, כנראה שתמצאו את עצמכם בחוף Ipanema מוקפים בכולם, רק בלבוש מינימלי שגם זו רק המלצה.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להגיע לברזיל, לריו ספציפית. יש כאלה שיגידו שהסיבה לנסיעה שלי היא קצת קלישאה, או שאולי אפילו נסעתי מהסיבה הלא נכונה:

ב- 1998, צרפת אירחה ה- Football World Cup באצטדיון לא רחוק מהבית שלי בפריז. חצי מהמשפחה שלי מצרפת ככה שהנשימה של כולם נעצרה לרגע בעוד צרפת כבשה שער מול ברזיל, הרגשתי לא נעים בשבילם. כילדה בת 88 ידעתי כמה כדורגל נחשב בברזיל, מאז זה סקרן אותי. העיר מלאה בשלטי חוצות וגרפיטי שמראה את הקשר העמוק בין העיר לספורט.

מעולם לא שדדו אותי בריו, האמת הברזילאיים לא צריכים להתאמץ יותר מדי. האסימטריה של המבנים, המפרצים, החופים והפאבלות עושים את העבודה. המדרכה העתיקה תגרום לך ליפול, אבל במובן הטוב של המילה. אתה נכבש על ידי העיר, היא שודדת את כל המחשבות שלך וסוחפת אותך אחריה.

הסתכלתי שוב על הידיים שלי, כל התכשיטים שלי עדיין שם. אני כבר בדרך הבטוחה הביתה וללא ספק מאושרת מהנסיעה שלי לשם.

טסים לדרום אמריקה? רשימת הציוד שאסור בשום אופן לשכוח.